האלתור, במגוון חומרים ובפרקטיקות יצירה שונות, הוא פעולה מכרעת בעבודתו של ישראל קבלה. חומרי המקום משמשים לו חומרי גלם, והפעולה – הכוללת איסוף של אובייקטים עזובים, התכת חומרים שונים, טיפול באובייקטים ועיבודם, והצבת כל אלה בחלל – היא היבט עקרוני במנגנון היצירתי שלו. בתערוכה הנוכחית מציג קבלה סדרה חדשה של ציורים על בד לצד אובייקטים פיסוליים.
הציורים של קבלה הם תוצר של עבודה אינטנסיבית ורב-שכבתית. הוא רוקח את חומרי הציור – תערובות אקראיות של צבעי שמן, חומרים שאסף וסגסוגות של מתכות שונות – ומשתמש בהם לכיסוי הבד במהלך עבודה מתמשך, המשלב שכבות של הסתרה, משיחה וכיסוי עם פעולות של גילוי, גריעה ומחיקה. לעיתים הוא אף מעמיד את הציורים בחוץ, על מנת לחשוף אותם להשפעות של מזג האוויר והסביבה. קבלה חוזר על הפעולות הללו שוב ושוב, וכך יוצר ציור בעל חומריות אורגנית, המכנס אלכימיה של חומרים; ציור שאינו נענה לקטגוריות מסורתיות ומתפקד כ"אובייקט-ציור". הדימוי שנוצר הוא תמיד שריד של אותה סדרת פעולות דמוית ריטואל, והוא נטען אפוא בהקשרים מיסטיים. זהו מעין חור שחור המוקף בהילה, שצורתה וחומריותה מעלים על הדעת את קוצי הדורבן ששבים ומופיעים ביצירתו של קבלה.
גם האובייקטים בתערוכה הם יצורי כלאיים, בהיותם תוצרים של פעולה אמנותית שכרוכה תמיד, ללא היררכיה, גם בהשפעות הסביבה. את חלקם אסף האמן במהלך שיטוטיו – ואז עיבד, המיר, חיבר והציב אותם – ואחרים יצר באמצעות המסה של חומרים. לכולם מעמד זהה, שכן הם חולקים אותה נראות "אורגנית" ומוצבים בחלל ללא הבחנה זה מזה; כולם נדמים לרליקוויות – שרידים שמשמרים הטבעה של פעולה, של ריטואל, של תהליך יצירה.