שמחה שירמן: אי הזבובים 13x18

אוצרת אורחת: יעל כץ בן שלום

התערוכה תפתח בתאריך 11.2.2018

התערוכה "אי הזבובים 13x18" של שמחה שירמן, שאצרה יעל כץ בן שלום במוזיאון אשדוד לאמנות, חורגת מהפרשנות המוּכּרת, המקובעת במידה רבה, ליצירתו המונומנטלית של שירמן - אשר טביעת ידו נוכחת בכל היבט ופינה של סצנת הצילום הישראלי, בעשייה עקבית ונחושה המתפרשׂת על פני כמעט ארבעה עשורים. תערוכה זו היא פרי של דיאלוג ממושך; של שעות מחקר רבות; של חשיפה אמיצה וכמעט מוחלטת של מנגנוני היצירה בניסיון להגיע אל הגרעין המניע את יצירתו של שירמן ולפענח לראשונה את הדינמיקה המפעפעת והאינסופית שלה.

מתוך דבריה של האוצרת כץ בן שלום:
[...] התערוכה ערוכה מדגימות שחולצו מארכיון התצלומים של שירמן, המכיל אלפי סדרות של "פרופים" הדפסות מבחן בגודל 9x13 המודבקות על קרטון לבן בגודל 13x18, ומאורגן סביב נושאי ליבה אישיים וצילומיים. התערוכה חומקת מן החלוקה הקטגורית המכתיבה במידה רבה את הפרקטיקה הצילומית של שירמן - פרקטיקה הניזונה מאינטראקציה בלתי פוסקת עם הארכיון כנקודות של סוף והתחלה. שיטת הארכיון פולטת את מה שאינו ניתן לקיטלוּג; לשארית זו, המטמאת והמחדשת, מבקשת התערוכה להיצמד.

התערוכה מציעה מבט פרגמנטרי על מסע צלייני צובר, החושף את הממשות העודפת שמבקיעה מתוך אירוע הצילום ועושה אותו אינסופי. מסע זה משתלב בחשיבה המעגלית המוטלת בחלל האדריכלי של מוזיאון אשדוד לאמנות, המכתיב הליכה בשלוש לולאות-קומות, שלושה מסלולי-מפה המנווטים את הצופה אל מה שנפלט במהלכו הצלייני של שירמן, המחזורי-מתפתל. הליכתו מרובדת במשקעים של גלוּת, פליטוּת והישרדות שהתגלגלו בצבירה ארכיונית דחוסה. האתרים הללו מתווים עלייה לרגל אל האוטוביוגרפיה הדמיונית שלו, אוטוביוגרפיה אוטופית.

מסעו של שירמן פורץ מתוך סיפור משפחתי וקולקטיבי של טראומה בלתי ניתנת לייצוג, שנמהלה באתוס ציוני-חילוני. תמהיל הזולג אל חוויה חושית המבטלת את המרחק מן הנצפה. החוויה היא זיכרון תותב, המעמיד את המוחשי כְּמה שלא נחווה בעבר ובכל זאת נוכס כזיכרון אישי. זוהי חוויה משחררת, בלי היררכיה בין עובדות לבדיון. חוויה המוּנעת מכוחו של דמיון חזותי, המחפש טריטוריה בעודו מכוון את המסלולים שוב ושוב לאותו מקום ובודה את הממשי מתוך המציאות.

בכניסה לנמל עכו - העיר בה גדל שירמן, כמה מאות מטרים מהחוף, נטוע "אי הזבובים", גן השעשועים הנסתר של הילדות. על האי הסלעי ניצב בית אבן עותמאני מבודד. בילדות, האתגר היה שחייה ממושכת מהחוף אל האי, טיפוס על הבניין וקפיצת ראש אל המים שבין הסלעים – קפיצת "אקסטרים" לבור ימי, הימור, סכנה. אבל "אי הזבובים" היה גם בור ספיגה, ומכאן שמו. האי הוא מקום שספג את נוזלי הגוף, הצורך, הדחף, הפחד; מקום של פעולה טקסית ושל חציית גבול, מבחן והישג. שירמן מצלם את האי מהחוף כמי שצופה בנקודת היציאה מעכו והכניסה אליה. אחר כך הוא מקיף אותו בסירה מכל עבר, כדבר שאין לו שם ושאליו הוא מכוון. האי מתפקד כמקום מחוץ לזמן, כחדר מראות המעמיד את הקונקרטי מול השתקפויותיו, כקיפול של חוץ ופנים, כשאיפה אל ה"גבוה" המתערבב במעמד ה"נמוך" של הגוף או כערבוב של קודש וחול. "אי הזבובים" הוא המקום המחבר את הטריטוריות של שירמן עם הנפש הצילומית שלו, עם מה שהיא מושכת אליה ודוחה ממנה.